לא כל יום פוגשים אישה כל כך מעוררת השראה ותאוות חיים, לכן בחרתי לתרגם את הראיון הזה שערכה מרי פורלאו עם ד"ר אדית אגר, ניצולת שואה, כדי שעוד אנשים יוכלו ליהנות וללמוד מהתובנות של האישה הנפלאה הזאת.
כשאת שומעת מישהי כמו אדית, שחוותה תופת ואובדנים מחרידים ועם זאת עשתה דרך ובחרה להיות בצד המתבונן, החומל, האוהב, התומך, הלא מאשים של החיים, אי אפשר שלא להתפעל ולהבין שגם מתוך כאב, שעבורינו הוא בלתי נתפס לפעמים, אפשר לצמוח אם רק נבחר.
*אני מביאה את הראיון מתורגם כמו שהוא, נאמן למקור.
'לא להיות קורבן' זו בחירה שאנחנו חייבים לעשות כל יום
מארי: הי, זאת מארי פורליאו… היום, זה אולי אחד הראיונות האהובים עליי בכל הזמנים. אני אציג את האורחת בעוד רגע אבל אני חייבת להגיד שהראיון הוא על הספר הזה שנקרא 'המתנה – 12 שיעורים כדי להציל את חייך' זה ראיון 'חובה לצפות', 'חובה להקשיב' ו'חובה לשתף'.
ד"ר. אדית איגר היא פסיכולוגית ידועה ומומחית ל-PTSD וניצולת השואה. היא עבדה עם אינספור אנשים שסבלו מטראומה פיזית ונפשית. עבודתה עוזרת לנו להבין שהנסיבות שלנו לא מגדירות את הזהות שלנו וש'לא להיות קורבן' זו בחירה שאנחנו חייבים לעשות כל יום. היא המחברת של הספר עטור הפרסים "הבחירה" והספר האחרון שלה "המתנה 12 שיעורים להציל את חייך" זמין כעת.
אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות ברגע הבא
אדית כל כך נפלא להיות איתך היום. תודה רבה על הזכות לקבל מזמנך… באי נתחיל מההתחלה. בהקדמה, שיתפת "למדתי איך לחיות במחנה מוות" אני תוהה אם את יכולה להחזיר אותנו לשנת 1944, כשהיית מתעמלת בת 16 ורקדנית ולמשפחתך היו כמה מבקרים באותו יום…
אדית: זאת היתה הפתעה מוחלטת כשראיתי את השלט 'העבודה משחררת' ואבא שלי אמר: 'זה בסדר.. אנחנו רק הולכים לעבודה ואז נלך הביתה'. היה כאוס, לא ידענו מה קורה, היה כל כך קשה והיינו לגמרי נפרדים ואז מצאתי את עצמי בסוף התור, מחזיקה את אמא שלי ביד אחת ואת אחותי ביד השנייה והבחור הזה אמר: "האם זאת אמא שלך או אחותך?"
מעולם לא סלחתי לעצמי על שאמרתי: "זאת אמא שלי". הוא הצביע לאמא שלי שתלך שמאלה ואני הלכתי אחרי אמא שלי, חשבתי שאנחנו הולכות להיות ביחד אבל הוא בא אחריי… זה מדהים שהוא לא נתן לי ללכת עם אמא שלי. הוא הסתכל לי בעיניים – לעולם לא אשכח, אני מאוד שמה לב לקשר עין היום, כי אני יכולה להרוג אותך עם העיניים שלי ואני יכולה לאהוב אותך עם העיניים שלי. אז טוב לחייך עם העיניים שלך תמיד, כשאת מתקשרת עם מישהו.
בכל מקרה, הוא זרק אותי ואמר "את תראי את אמא שלך בקרוב מאוד. היא רק הולכת להתקלח" וזרק אותי לצד האחר שמשמעותו היתה – חיים.
ואז שוב – לא ידענו מה הולך לקרות בהמשך.
גם היום – אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות ברגע הבא
איכשהו היא היתה מסוגלת באיזשהו אופן, למצוא את המתנה שבכל דבר
אז כשהתמודדתי עם הקאפו הזה, שהיתה אסירה, אבל היה להם יותר כח (לאסירים שהפכו לקאפו), היו ממנים אותם לטפל בחדשים שהגיעו. אני הייתי באחד הטרנספרים האחרונים מהונגריה. אני חלק מהפיתרון הסופי של אייכמן… היא לקחה את העגילים שלי ופשוט שלפה אותם ותוך כדי שאני מדממת.. זאת היתה תלישה אגרסיבית.. אמרתי לה: "הייתי נותנת לך אותם..
ודרך אגב, מתי אראה את אמא שלי?"
היא הצביעה על הארובות וכל מה שיכולתי לראות זה אש שיוצאת דרך הארובות, ובקור רוח היא עדכנה אותי "אמא שלך נשרפת שם, עדיף שתדברי עליה בזמן עבר"
אחותי מגדה חיבקה אותי ואמרה "הרוח לעולם לא מתה". את יודעת, אני רוצה לבכות עכשיו כי איכשהו היא היתה מסוגלת באיזשהו אופן, למצוא את המתנה שבכל דבר וזה מסכם את האופן שבו נכנסתי לאשוויץ.
היתה לי הזדמנות… בין אם לשים לב למה שאיבדת או למה שעדיין קיים
גילחו אותנו לגמרי ומגדה הסתכלה עלי ורצתה לדעת איך היא נראית. היא שאלה אותי. אז?..
היתה לי הזדמנות אז, כמו שלך יש הזדמנות עכשיו, בין אם לשים לב למה שאיבדת או למה שעדיין קיים ואני זוכרת שהפכתי ל'מראה של מגדה' ובמקום להגיד לה איך היא באמת נראית בעירום שלה עם הראש הקרח, אמרתי לה: "מגדה יש לך עיניים יפות. לא ראיתי את העיניים שלך קודם כי השיער שלך הסתיר הכל".
אז את רואה? את מוצאת מתנה בכל דבר, את מוצאת את האור במנהרה חשוכה ואת מוצאת דרך, בתקופה הזו של ה covid-19.. אפשר להשתמש בזמן הזה כדי להסתכל טוב יותר על עצמינו, להתחבר ולהפוך למודעים הרבה יותר למה שקורה עם המחשבות שלנו, עם הרגשות שלנו ועם ההתנהגות שלנו.
כי אהבה היא לא מה שאת מרגישה, היא מה שאת עושה….
בגיל 92, אני יכולה להגיד לך שהגיל לא משנה בכלל. זו הדרך שבה את מסתכלת על זה, זו הדרך שבה את חושבת על זה, איך לחיות בהווה ולחשוב צעיר.
רוב האנשים לא רעבים לאוכל, הם רעבים לחיבה
מארי: האם את יכולה לספר לנו על.. מה שהיה פשוט מדהים כששמעתי את החלק הזה בסיפור שלך.. שבאותו לילה שראית את העשן התבקשת גם לרקוד?
אדית: האיש הזה בא לצריפים ורצה לדעת האם יש מישהי מוכשרת מבין החדשים? היו שם חברים שלי וחברים ללימודים והם לקחו אותי וזרקו אותי לפניו והוא אמר "תרקדי בשבילי". ואני כל כך פחדתי כי הוא היה זה שהצביע על מי ילך לתא הגאזים והרגשתי שאולי אהיה הבאה בתור. אז מה שעשיתי, עצמתי את עיני והעמדתי פנים שהמוזיקה היא של צ'ייקובסקי ושאני רוקדת את 'רומיאו ויוליה' בבית האופרה של בודפשט.
זה היה הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי לבודפשט לפני כמה שנים עם פיליפ זימברדו – הלכתי לבית האופרה בבודפשט וחגגתי את חיי.
נראה שאנחנו לא מעריכים את מה שיש לנו עד שאנחנו מאבדים אותו. אני מתקשה לזרוק חתיכת לחם היום. אם את מזמינה אותי לאכול, אני אוכל את האוכל שלך או אקח אותו הביתה. אני גם רוצה להאכיל את כולם אבל רוב האנשים לא רעבים לאוכל, הם רעבים לחיבה. וזו באמת האבחנה שלי עם המטופלים שלי, הם רעבים הם רוצים יותר תשומת לב. הם רוצים הרבה אישורים שהם לא מקבלים.
…אז אני מקווה כרגע להיות דמות טובה לחיקוי, לראות איך את יכולה לדבר על עצמך יפה כי זה הולך לשנות את הכימיה של הגוף שלך וזה מוכח מדעית. כשאת קמה בבוקר תאמרי "אני אוהבת את עצמי" "אני מכבדת את עצמי" "אני יחידה מיוחדת במינה" "לא תהיה עוד אחת שהיא אני" זה ממש בסדר לדבר בצורה כזאת אל עצמך, כי אם את לא אוהבת אותך למה שאני אוהב אותך?
הבסיס של חופש, הוא בכוח לבחור…
מארי: את כתבת בספר הזה… ש"כל רגע באושוויץ היה גיהינום עלי אדמות, אבל זו הייתה גם כיתת הלימוד הכי טובה שלי. הבסיס של חופש, הוא בכוח לבחור… עכשיו אני מזהה: הכלא הכי מזיק נמצא בראש שלנו והמפתח נמצא בכיס שלנו. אפשר להשתחרר מכל מה שעוצר אותנו זה לא קל אבל כל כך שווה את זה" תוכלי לדבר על זה? "חופש הוא הכוח לבחור"
אדית: זאת הסיבה שבגללה ההגדרה שלי של אהבה, היא היכולת לשחרר. במה את נאחזת? הכל נמצא בראש שלך. המפתח נמצא בכיס שלך.
אז זה פסק זמן טוב (הכוונה ל covid) עבור כולנו לא לומר "למה לי?", "למה אני?", אלא "מה עכשיו?"
אני לא אוכל לשנות אף פעם את העבר. אני לא שוכחת אותו, אני לא מקבלת אותו בברכה, אמרתי את זה מיליון פעמים – "גם כי אלך בגיא צלמוות".. אבל אני לא בונה שם מחנה.
אני לא חיה באושוויץ, אני לא בורחת מאושוויץ או נלחמת בזה, אני מתמודדת עם זה עכשיו, כמקום שבו הכל נלקח ממני ועדיין היה לי את השכל שלי ועדיין היה לי את הכוח להפוך שנאה לרחמים ולהרגיש עצובה עבור השומרים. כי כולנו נולדנו עם הרבה מאוד אהבה והרבה מאוד שמחה ותראו מה קרה. לימדו אותנו לשנוא, לימדו אותנו לשפוט, לימדו אותנו את המנטליות של אנחנו והם, אז האויב הוא כאן בראש שלנו והמפתח בכיס שלנו.
אנחנו יכולים לבחור להיות קורבנות. יכולים לקרבן אותך, אבל את לא קורבן
מארי: אני הולכת לעשות כל שביכולתי כדי להעביר את הספר הזה ואת המסרים שלך ואת החוכמה שלך לידיים של כמה שיותר אנשים…
אז, אחד הדברים שאני חושבת, שוב, שיש בו כל כך הרבה חוכמה עוצמתית, הוא שאת אומרת: "אנחנו יכולים לבחור להיות קורבנות. יכולים לקרבן אותך, אבל את לא קורבן." האם תוכלי לדבר ולחלוק יותר לגבי הכוח של בחירת הזהות העצמית שלנו?
אדית: יש לי האפשרות לבחור אם להגיב לכל דבר. לכן אני הרבה פעמים חושבת, במיוחד בשפה האנגלית ואני אומרת את זה לילדים בבית הספר: כשמישהו אומר לך 'אתה', זורק עליך "אתה טיפש" "אתה חסר אחריות", תגיד לעצמך "ככל שהוא מדבר יותר, אני נהיה יותר רגוע.."
ככל שאמרו לי שאני תת אדם, שלעולם לא אצא מכאן החוצה בחיים כי אני סרטן עבור החברה… הם אפילו לקחו את הדם שלי כדי לעזור לחיילים הגרמנים כדי שהם יוכלו לנצח במלחמה, אבל הם לא היו יכולים לקחת ממני את זה שלא הרשיתי להם (לעשות את זה) ואת זה שלא לקחתי את זה באופן אישי.
כי בדרך כלל אנשים מדברים על עצמם וכל מה שאת צריכה לעשות זה לשים 'אני' לפני המשפטים שלהם. אז זה לא לקחת דברים שנאמרים באופן אישי. זה כל כך חשוב. תהפכי להיות צופה טובה על עצמך ורק תאמרי לעצמך "זה לא תקף לגבי" אבל אל תתווכחי אם אנשים כי זה לא יעיל בכלל.
יש אנשים שרואים רק שחור ולבן, הכל או כלום, חיים ומוות, ככה הם חושבים ואין טעם להכחיש אמת של מישהו אחר כי זה הכל סובייקטיבי. יש את האמת שלי ויש את האמת שלך.
אז אני רק אומרת תודה, הרבה תודות – תודה על הדיעה שלך, תודה על הפידבק שלך..
אז כשמישהו זורק חבל, אל תרימי אותו. צריך שניים למריבה, צריך אחד כדי להפסיק אותה.
"שאלות אף פעם לא תומכות באדם מדוכא"
מארי: כל כך הרבה חוכמה… את יודעת, אנחנו באמצע המגיפה הגלובלית הזו וכל כך הרבה אנשים מתחילים לסבול אפילו יותר ויותר מחרדה ודיכאון ואהבתי את המקום ששיתפת. את יודעת, "שאלות אף פעם לא תומכות באדם מדוכא". מהתרגול שלך ומהחוויה שלך, תוכלי לשתף, מה אולי נוכל לשקול לעשות או לומר אם אנחנו מבחינים שמישהו שאנחנו אוהבים חווה כאב ואולי הוא מדוכא?
אדית: אני תמיד אומרת לכולם: "אף פעם אל תעודדו אדם מדוכא". כי אם אני אגיד לך שכואב לי באצבע ומישהו אומר לי ראיתי אדם משותק, במילים אחרות הוא ממזער את הרגשות שלי מה שאת רוצה לעשות זה ללכת מההבנה את הלב ואת לא יכולה לטעות כאשר את אומרת שתי מילים 'נשמע כאילו' את עצוב.. זה 'נשמע כמו'.. ואז תאמרי מילה רגשית ולא משנה מה היא, זו יכולה להיות מילה כללית, הצד השני יתקן אותך.
כי אין יותר מדי רגשות, זה או שאת כועסת או שמחה או עצובה או מפחדת או מתוסכלת. אל תדאגי אם זו המילה הנכונה או לא, הם יתקנו אותך. לכי ללב שלהם, תארחי חברה לרגשות שלהם. תפגשי אנשים איפה שהם נמצאים אבל תתייחסי לאיפה שהם יכולים להיות, שהם באמת יוכלו להרגיש שאת פוגשת אותם במקום שהם נמצאים במקום לנסות לשנות אותם.
כשאת מאשימה, את עדיין ילדה
כל התנהגות משביעה צורך מסוים. חשוב מאוד להסתכל על הרווחים המשניים. יש אנשים שעוברים מסבל אחד לשני, ממשבר למשבר. גם כשטוב, זה רע. הם אפילו לא יודעים מה לעשות ואיך להעריך, כשאין בעיה, כלום.. הם מחפשים משהו.. כי יש להם דפוס בחייהם. זו מילה חשובה מאוד – 'הדפוס' שאתה מפתח והמסרים שאתה סוחב איתך.
כשאמא שלי אמרה לי שהיא שמחה שיש לי שכל כי אין לי פנים יפות, לקחתי את זה מאוד ברצינות.. נהייתי מאוד מאוד למדנית. היה לי מועדון ספרים משלי, קראתי את 'על החלומות' של פרויד, זה לא פגע בי. לא דיברתי מילה באנגלית כשהגעתי לאמריקה ואני בוגרת 'קום לאודה'..
את יודעת שלמדתי לטינית ויוונית… ופשוט תנסי לא להאשים אף אחד, כי למה אתה מאשימים? זה ילדותי.. ולא אכפת לי בת כמה את. אז אם את מדברת עם מישהו והם מתחילים להאשים "אני שותה כי אבא שלי היה שתיין".. לא. יש לך בחירה. את לא חייבת להיות כמו אבא שלך. את יכולה לכבד את ההורים שלך, אבל את לא חייבת להיות כמוהם.
מארי: זה היה משפט שהדגשתי בספר שלך כשאת מאשימה את עדיין ילדה
אדית: אל תעבירו את זה מדור לדור. אתם יכולים לעצור את זה.. כי הקורבנות של אתמול יכולים בקלות להפוך למקרבנים של היום, כי חלק מהנפש מזדהה עם התוקף. אנחנו קוראים לזה תסמונת שטוקהולם, מדובר באיך אדם 'מיישר קו' עם העבריינים שפוגעים בו.
זה היה גיהנום ובכל זאת הם לא יכלו לרצוח את רוחי
מארי: את גם מציינת בספר: "אנחנו קורבנות של קורבנות"
אדית: כן. כן, אם את באמת מסתכלת על זה, בתנועה הגדולה, אני חושבת שכולנו. בגלל זה אנחנו צריכים להכיר באמת, שאנחנו נושאים את הדם של אבותינו והם לא ויתרו וכדי להיות מסוגלים להעריך את זה באמת… כי אבותינו כנראה סבלו יותר והם אף פעם לא התייאשו, אז אני מאוד גאה להגיד לך שאני מאוד גאה באבותיי שהם לא ויתרו ואני נושאת את הדם הזה ולעולם לא מוותרת.
יש גם דרך למצוא מתנה בכל דבר ובאשוויץ הייתה הזדמנות עבורנו ללמוד להסתכל על החיים מבפנים החוצה ולא לחכות שמישהו יבוא וזו באמת הגדרה טובה בעצם: קורבן, זה מי שמחכה שמישהו יבוא וייתן לו חופש. לא זה באמת.. אני רק חושב על זה.. זה די טוב.. את במצב של קורבן כשאת מחכה שמישהו ישמח אותך, כשאת מחכה שמשהו יקרה מבחוץ…
לא היה שום דבר מבחוץ זה היה גהנום ובכל זאת הם לא יכלו לרצוח את רוחי
לא הייתה לי שליטה על 4:00 בבוקר כשהם עמדו שם, אם אני אסיים בתאי הגז או לא, לא ידענו מה הולך לקרות אחר כך וזו הסיבה שהיום אנשים כל כך אומללים לצערי, כי אף אחד מאיתנו לא מוכן.. אבל מה שאתה עושה עם זה, יש לך ברירה.
את יודעת למה אני כל כך צעירה היום? כי ויתרתי על צורך באישור מאחרים
מארי: אני רוצה לדבר קצת.. כי את אומרת שהסוד לחלק מהחיוניות שלך וצעירותך… כפי שאת אומרת.. "את יודעת למה אני כל כך צעירה היום? כי ויתרתי על צורך באישור מאחרים, וויתרתי על הצורך לרצות" אני תוהה אם תוכלי לספר לנו קצת על שחרור עצמנו מפרפקציוניזם ואשמה ובושה
אדית: פרפקציוניזם מוביל לדחיינות וזה מה שצעירים עושים.. 'אני אחשוב על זה מחר..'
אני לא יודעת אם את זוכרת את סקרלט אוהרה ב Gone with the Wind .. את יודעת.. היאנקיז והכל וכאוס.. ואז היא אמרה 'אני אחשוב על זה מחר'.. כן, זה יכול להוביל לדחיינות ואני חושבת שזה מאוד מאוד חשוב…
הנכדה הקטנה שלי.. הייתה פרפקציוניסטית והוזמנתי לבית הספר שלה.. והמורה קראה לה caboose האדומה הקטנה שלי, את יודעת מה זה? קטר הרכבת האחרון.
היא הייתה פרפקציוניסטית. ומחקה דברים מיליון פעמים וחשבה שהיא לא שייכת לכיתה, שהייתה כיתה המיועדת לתלמידים עם מנת משכל מאוד גבוהה כמו 145 148 היא חשבה שהיא לא שייכת לשם כי היא פשוט לא יודעת לחתוך את החרדל.. וזו הפעם הראשונה שדיברתי איתה על אושוויץ ואני גם אמרתי לה שלמורה אין זכות לשים עליה תוויות והתחננתי בפניה שלא תעזוב את הכיתה הזאת.
אבל כשהיא המשיכה לבית הספר הבא והגיע הזמן לכתוב מכתב לשני קולג'ים ואת צריכה לכתוב את האוטוביוגרפיה שלך, אז הכותרת של האוטוביוגרפיה שלה הייתה 'כשהקטר האחרון הפך למנוע'
תמצאי את ה'קנאית' (קנאות דתית/ גזעית..) שבך
זה הזמן שבו החושך, הטרגדיה הופכת להיות ה'אני' שיכול לחשוב צעיר ולחיות בכל רגע ולא לבזבז זמן בלהיות נגד שום דבר, אלא להיות בעד אהבה ובעד אחדות.. וזה מה שמשאיר אותי צעירה
מארי: אני תוהה אם את יכולה לספר את הסיפור ששיתפת בספר, על הילד בן הארבע עשרה שהגיע לפגישת הטיפול שמינה עבורו בית המשפט והוא התפרע, על איך אנחנו צריכים להפוך את אמריקה ללבנה שוב. האם תוכלי לשתף את הסיפור הזה?
אדית: הוא הופנה אלי על ידי השופט ולא הבנתי מה קורה פה, אבל הוא יידע אותי שהוא 'נער מגף', ואני לא יודעת מגפיים.. אבל אז הוא קם ואני עדיין יכולה לדמיין אותו שם את המרפק שלו על השולחן שלי ואומר לי: היי דוק, הגיע הזמן שאמריקה תהיה לבנה שוב ואני הולך להרוג את כל היהודים… כששמעתי את זה, רציתי להרים את הילד הזה ולגרור אותו לפינה. רציתי לדרוך עליו ולהגיד לו: עם מי אתה חושב שאתה מדבר? ראיתי את אמא שלי הולכת לתא הגזים.
באושוויץ גיליתי את אלוהים ואלוהים אמר לי להפוך שנאה לרחמים ואז גם למדתי שאנשים לא באים אליי, הם נשלחים אליי. אז התחלתי לדבר עם אלוהים: מה המשמעות של זה? ואלוהים אמר תמצאי את ה'קנאית' שבך. ואמרתי: זה בלתי אפשרי אלוהים, כי באתי לאמריקה ללא פרוטה אני עובדת במפעל ב 1949 וכאשר הלכתי לשירותים, אחד מהם אמר 'צבעוני'.
ואחרי גרמניה הנאצית ורוסיה הקומוניסטית גיליתי שאין דמוקרטיה באמריקה. יש גזענות ודעות קדומות. אז הצטרפתי ל-NAACP (ארגון זכויות אדם אזרחי למען אפרו-אמריקאים – הגדול ביותר באמריקה), צעדתי עם מרטין לותר קינג ואמרתי לאלוהים שאין בי קנאות בגלל זה וזה וזה ואלוהים אמר לי תמצאי את ה'קנאית' שבך ונשמתי נשימה עמוקה וזה מה שאני אומר לאנשים עכשיו.
יש היטלר בכל אחד מאיתנו וגם טוב לב. מה שתתרגלי, תלוי רק בך.
ואמרתי לעצמי שעכשיו זה תלוי בי, ליצור סביבה שבה כל אחד יכול להרגיש כל רגש בלי הפחד שישפטו אותי ושיניתי לגמרי את עמדתי. פתחתי את עצמי.. את יודעת שאני יכולה להרוג אותך עם העיניים שלי או שאני יכולה לאהוב אותך עם העיניים שלי, אז פקחתי את עיני וביקשתי ממנו – בבקשה ספר לי עוד כי 'אהבה היא זמן' (זמן שמשקיעים במשהו או במישהו)
והוא אף פעם לא ידע דבר על העבר שלי כלום. אני די מיושנת ולא חשבתי שאני יכולה להפוך אדם מילד לגבר אז עשיתי את הדבר האימהי והזמנתי עמית עם שיער אפור לקחת אותו לטייל ולדבר איתו על ילדות וגבריות (ספר נפלא מאת טולסטוי: ילדות. גבריות ועוד משהו ששכחתי) אם את באמת רוצה ללמוד פסיכולוגיה טובה, קראי את טולסטוי, את צ'כוב ואת טרנס וויליאמס. זה החומר שממנו מורכבים חיים עשירים.
מארי: תודה שחלקת את זה. תודה על הרגע הזה של אומץ ואמון.
אדית: 'אמון' כל כך שונה מ'אמונה'. וזה מה שהאמון… הסקרנות עזרה לי לשרוד כי תמיד רציתי לדעת מה הולך לקרות בשלב הבא. וזה מה שאמרתי לבחורה הזאת (הנכדה) עכשיו. אמרתי: שימי עליך את הכובע הסקרן שלך כשאת הולכת לקולג' ופשוט תהיי סקרנית ותראי מה את יכולה ללמוד מכל אחד, במיוחד מהאנשים שאת ממש לא רוצה להכיר. כי יש היטלר בכל אחד מאיתנו וגם טוב לב. מה מהם את הולכת לתרגל, תלוי רק בך.
את באמת מדברת לעצמך באהבה, גם אם אמא שלך לא עשתה זאת
אין סליחה בלי כעס ולי הייתה בעיה גדולה עם כעס אחרי ששרדתי, אז הלכתי למטפל. ביקשתי ממנו לשבת עליי ולא לאפשר לי לקום עד שאני… זה מאוד קשה. יש אנשים שכועסים באופן כרוני את יודעת, את אלה אנשים ש…
מארי: מה אתה חושב במונחים… בספר שלך את אומרת שההיפך מדיכאון זה לבוא לידי ביטוי..
אדית: הבת שלי קוראת לזה 'אדי-איזם'. תראי שזה לך מהגוף שזה לא עושה אותך חולה. את הולכת להוציא את הקיא הזה. אם לא, זה נשאר בך ומרעיל את הגוף שלך. כשאת כועסת עליי אני לא סובלת. את סובלת. אז את חייבת להיות אנוכית. את דואגת ל'עצמי' האחד והיחיד במינו ואת הורה טוב עבורך.
האם זה טוב בשבילי? האם זה יעצים אותי? את באמת מדברת לעצמך באהבה, גם אם אמא שלך לא עשתה זאת. את לא צריכה להאשים את אמא שלך. עכשיו את הופכת לאמא טובה בשבילך.
האם את אמא טובה עבורך?
מארי: אני הופכת להיות אמא טובה יותר ויותר עבור עצמי
אדית: נהדר. ילדים לא עושים מה שאנחנו אומרים, הם עושים מה שהם רואים אז את מודל טוב לחיקוי.
השאלה היא לא 'למה אני?' אלא 'מה עכשיו?'
מארי: אז את יודעת שאנחנו חיים בזמנים כאלה של חוסר ודאות כמו שהזכרנו לפני כן, נגיף הקורונה.. כל כך הרבה השתנה.
את כותבת בספר: "אנחנו אף פעם לא יודעים מה הולך לקרות. תקווה היא לא הצבע הלבן שבו אנחנו משתמשים כדי להסוות את הסבל שלנו, היא השקעה בסקרנות"
אני גם אוהבת את השיתוף שלך: "לבחור בתקווה משפיע על מה שמושך את תשומת ליבי כל יום" בואי נדבר על חוסן וחופש ותקווה. אני אוהבת שאת מדגישה – לא למזער את הכאב שלנו או להכחיש אותו, אלא רק להגיד ש"זה כואב וזה זמני"
אדית: וגם אל תכחישו את זה. אלו הם מנגנוני הגנה. אנחנו מכחישים או ממעיטים בערך…: "זה לא היה כזה סיפור גדול"..
טוב את יודעת שאנחנו לא משווים מי סובל יותר, אז כשבאה אלי אישה ואומרת לי שהיא עברה התעללות מינית אבל היא לא רוצה לספר לי כי אני הייתי באושוויץ, התשובה שלי עבורה היא: את היית יותר באושוויץ ממני כי אני הכרתי את האויב.
זה רק איך את מסתכלת על דברים. אנחנו לא משווים מי סובל יותר אבל מה שלא קרה, הגעת עד כאן אז השאלה היא לא 'למה אני?' אלא 'מה עכשיו?'
כאב, קושי וסבל הם המתנה שעוזרת לנו לגדול
כי יש דבר אחד שאי אפשר לשנות – זה העבר. אבל לא בורחים ממנו. במשך 20 שנה בערך שמרתי את זה בפנים, היה לי הסוד שלי כי הרגשתי מוזרה כשבאתי לאמריקה. אני אפילו לא ידעתי איך לאיית 'אושוויץ' ועוד פחות, לספר לכולם.. רק רציתי להיות דנדי יאנקי.. אמריקאית רציתי להיות כמוך. אז בגלל זה לא אמרתי לילדי כלום על זה. לא הייתי עושה את זה היום אבל לא הייתה לי היכולת ולא רציתי שירחמו עליי אז ירדתי למחתרת. אני לא חושבת שזה רעיון טוב כי היו לי הרבה בעיות עיכול, מיגרנות. הגוף אף פעם לא משקר. הגוף מדבר איתך, עדיף להקשיב לגוף שלך.
מארי: לא יכולה להסכים יותר.
רציתי לשאול אותך אם אפשר, אני רק רוצה לקרוא קטע מסוף הספר. זה בסדר?
אדית: ברור מתוקה, כל דבר..
מארי: "לפעמים אנחנו חושבים שאם ממשיכים הלאה אחרי אובדן או טראומה, אם אנחנו נהנים וכיף לנו, אם אנחנו ממשיכים לגדול ולהתפתח, שאנחנו איכשהו לא מכבדים את המתים או מבזים את העבר, אבל זה בסדר לצחוק, זה בסדר לשמוח, אפילו באושוויץ, חגגנו במוחנו כל הזמן. בישלנו סעודות, התווכחנו על כמה קימל אפשר לשים בלחם השיפון כמה פפריקה.. אפילו עשינו תחרות ציצים לילה אחד ונחשו מי ניצח? אני לא יכולה להגיד שהכל קורה מסיבה מסוימת, שיש מטרה או צדק לסבל אבל אני יכולה להגיד שכאב, קושי וסבל הם המתנה שעוזרת לנו לגדול וללמוד ולהיות מי שאנחנו אמורים להיות ואנחנו מתחזקים, אולי גם לבחור לוותר על הכלא ולעשות את העבודה כדי להיות חופשיים, למצוא בסבל שלך שיעורי חיים משלך, לבחור איזו מורשת העולם יירש? להעביר את הכאב או להעביר את המתנה."
אדית אגר – תודה! תודה!
לתת לעצמך רשות להנאה
אדית: לפני כמה זמן הוזמנתי לקבוצה. אנשים שמתכנסים פעם בחודש וחוגגים לילד שמת. אז הם נכנסים ויש להם את התמונה של הילד שמת והם סיפרו איך הם איבדו את הבן שלהם ושאלתי את האישה הזאת : ובן כמה היה הילד שאיבדת? והיא אמרה 29 שנים. ואמרתי להם: "אתם יודעים, אני לא חושבת שהחיים הם עניין של אבדות ומציאות, יש לכם בחירה.. יש לכם את הבחירה לחגוג את זה שהנשמה הזאת נשלחה אליכם למשך 29 שנים ואז הוא חזר הביתה. זאת לא אבדה, זו חגיגה של מה שכן היה לכם בלי להכחיש את זה"
ואז אמרתי: "האם יכול להיות שתוזמנו לחתונה ובעלך ירצה לרקוד איתך ואת תסרבי כי את חושבת שאת מאכזבת את הבן שלך?.. אז אני מציגה בפניהם את המילה 'רשות'
לתת לעצמך רשות להנאה.. כי הבן שלך היה רוצה שיהיו לך חיים טובים. יותר קל למות מאשר לחיות, ללכת לבית העלמין בכל יום ואפילו להזניח את הילדים האחרים שנמצאים כאן. אני חושבת ששום דבר, הוא לא טוב כשהוא קורה באופן מופרז ואני חושבת שסבל מעצים אותך – גורם לך להעריך אפילו יותר כל רגע ולחגוג כל רגע בחיים ולחיות בהווה.
היו שם בערך 35 נשים ושאלתי אותן את זה: אם הן היו הולכות לחתונה והבעלים שלהם היו מבקשים מהן לרקוד? שתוודאנה שהן חוגגות את הרוח של החיים האלה, שלעולם לא מתה. את הרוח של הילד הזה. הרוח נמצאת שם כשהם נולדים והרוח נמצאת שם כשהם מתים.
את אף פעם לא מבוגרת מידי בשביל בשביל להגשים את עצמך
הרוח לעולם לא מתה.
זה מה שאחותי אמרה לי כשאמרו לי שאמא שלי נשרפת בתא הגזים. היא חיבקה אותי ואמרה: 'הרוח לעולם לא מתה' וזו הרוח שאני מביאה לך היום. להיות בשביל משהו, בשביל החיים, בשביל החגיגה ולשמוח, ולהיות עם תשוקה ומטרה בחיים שלך. הרבה שלווה.
מארי: הרבה שלווה טובה.
את מתנה מדהימה וזה היה לי לכבוד לבלות איתך וברכות על הספר הזה. אני יודעת שזה השני שלך. עבור כל מי שצופה בתוכנית שלנו לפעמים הם אומרים: 'הו את יודעת.. אני בשנות העשרים שלי ואני מרגישה שאני מבוגרת מדי לעשות משהו' והנה.. תראו את האישה החזקה הזו.
היא כתבה את הספר הראשון שלה בגיל 90 ועכשיו את השני בגיל 92 ויש עוד אחד בדרך.
זה נשמע כל כך מרגש.. אני לא יכולה לחכות לזמן שבו המגיפה הזו תעבור כדי לזכות לבוא למערב (ארה"ב) מתישהו ולתת לך חיבוק. אני מקווה שכולם יקבלו את הספר המדהים הזה. תודה לך על הכבוד, על מי שאת ועל כל החוכמה שחלקת והכוח שאת נותנת לנו.
תודה רבה!
