אני יודעת שחובה מזל בחיים ומאמינה שיש ממנו לכולם אבל אני גם יודעת שלא פחות מזה חובה כוונה וחובה אמונה ונאמנות בלתי מתפשרת להובלה פנימית. זה לא קל כי לפעמים הרעש הפנימי הוא איום והתפקיד שלנו הוא להתעקש ולהכיר בטוב שכבר יש ולהמשיך לזוז.
יש הבדל גדול בין ידיעה שכלית להכרה
הפעם הראשונה שבה גיליתי שיש מקום תודעתי שנקרא ממלכת השקט היתה כשהייתי בת 20.
היה לי ברור מיד שזאת ממלכה שאני רוצה לחיות בה.
J-krishnamuti כתב את הדברים.
נפתחתי לרעיון חדש שלא היה לי מושג לגביו עד אז.
התחלתי לצעוד בדרך הזאת שמציע לי האיש שלא רצה שיהיו לו followers.
'נפתח' לי הראש
את הספר שלו, מצאתי בחנות ספרים בנונג קהאי, תאילנד – wasambe קראו לה.
מייקל – בעל החנות – היה אפרו-אמריקאי בן 40 מדטרוייט. נרקומן שנגמל ויצא מטעם ה Peace Corps להתנדב במדינות עולם שלישי.
הוא עבד כמכונאי בקטמנדו במשך שלוש שנים וחלם לפתוח חנות ספרים בתאילנד.
את השם הוא קיבל באמצע הלילה. הוא חיפש שם עם משמעות עד שלילה אחד הוא התעורר וזה בא – wasambe.
גם נשמע אפריקאי וגם מבטא על זמניות (was, am, be).
מפה לשם נשאבתי לחנות הזאת ונשארתי בה חודשיים.
'נפתח' לי הראש.
עם עולם פנימי מעוות וחנוק שסירנות נשמעות בו באופן קבוע, הרעיון של ממלכת שקט קסם לי מאוד.
יצאתי לדרך.. איזו דרך..
דרך שבה אני מתקלפת מהמיותר. מכל מה שהוא לא אני באמת, מכל מה שמסב לי אי נוחות.
היום, כשהסירנות מופעלות, אני בודקת טוב טוב שמדובר באזעקת אמת, שאני לא מוותרת לעצמי. אם אני רואה שלא, אני נפרדת מגורם הרעש. זה יכול להיות אדם, אמונה או רעיון.
לאורך השנים האמנתי גם להרבה מאוד אזעקות שווא אבל למדתי להקשיב טוב טוב לרגש ולהבחין.
השקט הוא כאן
היום אני יודעת וזאת כבר הכרה – גם אם הדרך מרגישה ארוכה מאוד והיעד מרגיש רחוק שנות אור, זה כאן.
השקט הוא כאן.
הוא לא 'בחוץ', הוא תודעתי.
למדתי לראות את היופי,
לבחור בטוב.
להתמקד באור,
לוותר על האגו (לפעמים זה עדיין קשה לי),
לתת למה שיש להיות ולהישאר צנועה מול כל דברים הטובים שקרו וקורים לי בחיים שאותם אני לא יודעת להסביר.
אני חייבת ל J-krishnamuti תודה גדולה וגם לחיים שהובילו אותי לחנות של מייקל.
אנחנו יודעים מה עושה לנו טוב ואין סיבה שנבחר במשהו אחר
בוב דילן אמר פעם:
"אדם הוא סיפור הצלחה אם הוא, קם בבוקר והולך לישון בלילה, ובין קימה לשינה עושה את מה שהוא רוצה לעשות."
בינגו!
זה כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב אבל העולם הפך להיות עולם של אנשים כותבים אז גם בתוך האוקיינוס הזה, קצת הלכתי לאיבוד.
וחזרתי.
אני פה כי אני רוצה להציע דרך חיים מאווררת ולתרום מהמתנות שקיבלתי ומקבלת.
מוזמנים לקרוא, להגיב, לספוג, לשתוק.. את הדברים אני כותבת מהלב ובאהבה גדולה וכאן תמיד אם יש שאלה.
וכמו תמיד, תודה על הקריאה.
תגובה אחת