כמו למים בטבע, לרגשות אין גבולות משל עצמם
פסיכולוג חכם שממש אהבתי, אמר לי פעם – רגשות הם התבלין, הם לא המנה העיקרית.
כמו אז, גם היום, קשה לי להגיד שאני מסכימה איתו אבל אני מבינה למה הוא התכוון. הכל במידה. ועם זאת, אחד התחומים שאנחנו כל כך מסתבכות איתם, והרבה פעמים מאבדות פרופורציות לגביהם, הם רגשות.
למה?
העולם הרגשי שלנו משול לעולם המים בטבע. למים בטבע אין גבולות משל עצמם. אם תתני להם להתפשט, הם יתפשטו ויחלחלו לכל מקום אפשרי עד שהם יגיעו לגבול ברור ובלתי חדיר ואז הם יזרמו משם הלאה לאן שאפשר. הם יכולים להיות סוערים או שקטים, הם יכולים להגיע בגלים חזקים ומתנפצים או ליצור מערבולות. כשמציבים מולם סכר הם עולים ומצטברים וכשמאפשרים להם, הם נעים בחופשיות.
לא סתם אנחנו משתמשים בשפה, בדימויים מעולם המים כדי לתאר מצבים רגשיים. 'הצפה רגשית' 'זרימה', 'קיפאון', 'מערבולת רגשית' הן כמה מילים ספורות, השגורות בשפה שלנו, שמעבירות מסר על עולם הרגש שלנו. כולנו מבינות במה מדובר כשאנחנו אומרות 'אני מוצפת'.
עולם הרגש המקביל לאלמנט המים בטבע, סופר דומיננטי בחוויה שלנו ויש לזה זה סיבה ברורה –
70% ממה שמרכיב אותנו, זה נוזלים (מים).
האלמנט הרגשי מיוצג בגוף שלנו באזור הבטן. הרבה מהסימפטומים המוכרים באיזור הבטן – כאבים, התכווצויות, בחילות, קיבה רכה או עצירויות, מצביעים על עולם רגשי לא מאוזן. כך למשל – עצירות (בגוף) מצביעה בדרך כלל, על עצירות רגשית והנטייה להחזיק בבטן.
פעוטות וילדים קטנים "זורמים" ועוברים בין מצבים רגשיים בקלות יחסית
אז איך בכל זאת אפשר לייצר גבולות ויציבות רגשית כשאנחנו נשלטות על ידי אלמנט כל כך לא יציב?
כמו המים בטבע שמוחזקים על ידי האדמה, או תחומים בגבולות ברורים, כך גם אנחנו צריכות ללמוד ולחזק בתוכינו איכויות ותכונות שמכילות את עולם הרגש, פותחות לו נתיב מוגדר, ו/או שמות לו גבולות.
בעבודה שלי, ליוויתי מאות אנשים לאורך השנים. הרבה מאוד מעבודת האיזון שאנחנו עושים, קשורה להתנהלות שלהם עם עולמם הרגשי. רוב התהליכים, אם לא כולם, בסופו של דבר, מטרתם ללמד איך לאפשר זרימה חופשית של אנרגיה בגוף ובחיים, מבלי לתקוע, לבלום, להחניק או לייבש אותה.
אבל מה תוקע אותה?
כשמסתכלים על פעוטות וילדים קטנים, אפשר לראות איך הם עוברים ממצב רגשי אחד לאחר – "זורמים", בקלות יחסית. זה הכי טבעי לנו בעולם. תינוק יכול לעבור מבכי שמכווץ את כל כולו
לצחוק משוחרר, לכעס או תסכול ואז שוב לצחוק בכמה רגעים. אנרגיית החיים נעה בתוכו בקלות, ומניעה אותו מבלי שהוא מתנגד לה או עוצר אותה.
איפהשהו במהלך הצמיחה שלנו אנחנו מאבדות את היכולת הזאת
איפהשהו במהלך הצמיחה שלנו אנחנו מאבדות את היכולת הזאת. זה קורה במקביל להבנה שלנו, שאנחנו חיות בתוך מסגרת שמצפה מאתנו להתנהגות מסוימת ולפעמים גם לא מגנה עלינו בזמן שאנחנו כל כך זקוקים להגנה הזאת. זאת הנקודה שבה אנחנו מתחילות "לשלוט" בעולם הרגשי שלנו ובזרימה הטבעית שלו, ולכפות על עצמינו התנהגות שלא בהכרח נובעת מתוכינו.
עבור ילדים קטנים, לא להיענות למסגרת, יכול להחוות כאיום על החיים ועל סיכויי ההישרדות, במיוחד אם מופעלות סנקציות קשות על התנהגות לא רצויה. ההורה הוא 'ספק ההגנה' הראשי ולכן הכי טבעי שנשמע בקולו, גם במחיר הרצון הטהור שלנו.
כשאני מתבוננת אחורה על העבר שלי, אני יודעת להגיד שכילדה למדתי "להחניק" בתוכי תחושות ורגשות שלא היה מקום לבטא אותם. חוויתי כל כך הרבה פחד וחוסר יציבות, שהיום אני יודעת להגיד, שהיו 'גדולים עלי', אז למדתי לחנוק את האנרגיה הזאת בגוף, כדי שאוכל לשרוד.
תגובת ה"מחנק" (ההישרדותית, הלא מודעת) חזרה על עצמה שוב ושוב, עד שהוטבעה בי בגוף והמשיכה אתי לחיי הבוגרים. המון עבודה נדרשה, כדי לשחרר את המתח והמחנק האלו בגוף, וללמוד לאפשר זרימה חופשית של אנרגיה, מבלי לחשוש שהיא הולכת לפרק אותי, או לקבור אותי תחתיה.
להחזיר את החופש הזה, זו מהות העבודה שלנו בעיני
בחיינו הבוגרים, יש לנו את אפשרות להחזיר לעצמינו את הגמישות והמשחק שהיו לנו בילדות, להפסיק להתכווץ מול אירועי החיים ולשחרר את התגובה שלנו לַפַּחַד.
מחנק, התגברות, ערפול, חולשה, נוקשות או צמצום, הם רק כמה דוגמאות של 'דפוסי התמודדות' שנולדו בעקבות הניסיון שלנו להתאים את עצמינו לסביבה בילדות ומאוחר יותר.
להפסיק אותם, זו מהות העבודה שלנו בעיני – מהות החיים. כשאת מפסיקה להיאבק בפחדים שלך ולומדת לחוות אותם כשהם מופיעים במקום להילחם בהם, את מרוויחה את עוצמת החיים שלך בחזרה, ונפתחות בפניך אפשרויות ודרכים חדשות, ועולמות חדשים של חוויה.
איך זה קורה?
כשאנחנו לומדות לנהל את העולם הרגשי שלנו נכון. כשזה נעשה, מתרחשת צמיחה, שגשוג וביטוי עצמי במקסימום.
פחד הוא לא דבר רע אם אנחנו לומדות להקשיב לו ולא בורחות ממנו. פחד שומר אותנו עירניות לסביבה ושומר עלינו.
פחד הוא זרימה נורמלית של אנרגיית חיים עוצמתית, שאפשר לחזור ולחוות מתוך הסכמה ומתוך הבנה שהיא כוח חיים. אם תשימי לב, בכל יום יש רגעים שאת חווה בגוף צמרמורת, רעד פנימי לא נשלט, אולי גל של קור או גל של חום, גם אם הוא עדין. לפעמים פחד מרגיש כמו זרימה של ממש איפשהו בגוף.
חשוב מאוד לעשות הבחנה בין האנרגיה החזקה הזאת של חיים שזורמת בנו לבין התגובה שלנו אליה.
לחוות פחד זאת אפשרות שקיימת בכל גוף, אם רק נזהה אותה, לא ניבהל, ונאפשר אותה.
לעומת זאת, דפוסי ההתנהגות שפיתחנו בילדות, המחסומים שלנו, נוצרו כדי לשמור עלינו מפניה כי משהו נחווה שם כ'יותר מידי'. היום הם חוסמים אותנו ואת אנרגיית החיים שמבקשת לזרום בתוכנו באופן חופשי.
כשאת לומדת לאפשר בתוכך זרימה שוב וכשאת פועלת מתוך אימפולסים בריאים לאורך הדרך, את חיה יותר ויותר במלואך, כשמשמעות המילים 'לחיות במלואך', היא הרבה פעמים, פשוט –
