שירה הגיעה אלי כמה חודשים אחרי שאיבדה את אחותה הגדולה בתאונת דרכים.
היא השאירה אחריה בעל וילדים קטנים.
פגשתי בחורה מקסימה ואופטימית שניסתה להיאחז במשהו ונראתה כמו עלה נידף בגלל התקפי חרדה שלא ידעה מה לעשות איתם.
כשחיים של אדם קרוב כל כך נגדעים באחת, מגיעה גם הכרה בכך שאין לנו באמת במה מה להיאחז.
כשההתקף היה מופיע היא היתה נחלשת בכל הגוף – לא מצליחה לעמוד על הרגליים וחייבת לשבת. הדופק היה עולה מיד, זיעה קרה היתה שוטפת אותה והפה היה מתייבש במהירות.
פגישה אחת שלנו זכורה לי מאוד עד היום – היא הגיעה בתוך התקף. יכולתי לראות איך כל ההתרחשות חסרת השליטה הזאת אוחזת בה והיא חסרת אונים – לא יודעת מה לעשות.
לתת למה שיש להיות
היא לא הצליחה לעמוד, הברכיים לא היו יציבות בכלל ולכן ביקשתי שתשכב על שולחן העבודה ותאפשר לסערה שהיא חווה בגוף להיות כמו שהיא מבלי לנסות לעצור אותה או להגיד עליה משהו.
שתתן לדופק לרוץ,
שתיכנע לחולשה,
שתאפשר את הזיעה הקרה ותסתכל על כל מה שמתרחש בגוף שלה ובחווייה שלה מבלי להגיד על זה שום דבר.
הגוף שלנו חכם ויודע את העבודה שלו
הנחתי עליה ידיים כדי שתרגיש את הגוף שלה וליוויתי את הנשימה שלה – ככה כמו שהיא היתה, תוך כדי שאני מדברת איתה ומראה לה כמה הגוף שלה חכם ומנסה להתמודד עם הטראומה בדרך הכי טובה שהוא מכיר ויודע –
כל התקף, היה ניסיון של הגוף לעבד את החוויה ולסגור חלק ממנה, אבל בגלל ששירה היתה מבוהלת ממה שקורה איתה ולא ידעה מה לעשות עם עצמה כשההתקפים הופיעו, היא ניסתה להילחם בהם בכל הכוח ולחכות שהם יעברו מה שהשאיר אותה מותשת אחרי כל התקף.
לעבור דרך הפחד
באותה הפגישה היתה לי הזדמנות לעבור איתה 'דרך ההתקף', לאפשר את הזרימה החזקה של פחד ורעד וחולשה מבלי להילחם בהם ולהביא אותה לסמוך על הגוף שלה ולדעת שהוא יודע לעשות את העבודה שלו ולעבד את חוויית האובדן והארעיות שהפחידה אותה כל כך, על הצד הטוב ביותר.
היא למדה שזה בסדר לאפשר את ההתקף ולתת למה שיש להיות.
זו היתה חוויה מכוננת שאחריה ההתקפים כבר לא נחוו באותה העוצמה כי היא ראתה שהיא יכולה להם ולא פחדה מהם יותר באותו אופן.
חרדה היא הפחד מהפחד
ולכן, כשאנחנו מפסיקים להילחם בו, מאפשרים לו לזרום בנו ומסכימים לחוות את העוצמה שלו בפעולה, אנחנו מגלים ומבינים בגוף שפחד הוא כוח חיים חזק ועוצמתי שנושא אותנו אל חוף מבטחים, גם בזמנים גועשים של סערת נפש.
