הייתי בת 42, כשישבתי ב'מקדש' שלי –
מול המחשב בבית ברחוב ביאליק בתל אביב –
כשאני מונה את הישגיי היפים ואת הפריטים החסרים ברשימת המלאי,
של מה שחשבתי שאמור היה כבר להיות לי, נכון לאותה נקודת זמן.
אחרי שנים של עשייה פנימית וחיצונית ולמרבה ההפתעה,
אף אחד לא חיכה לי עם מדליה בשומקום
למרות שהייתי בטוחה שכן.
תחושה מוזרה פשטה לי בגוף.
עצמתי עיניים והירפתי.
בלב אמרתי – 'תעקפו אותי'.
תעקפו…
דמיינתי נהר של בני אדם נע מאחורי,
חולף על פני ומתקדם מלפני 'לקו הסיום' שם איפשהו באופק,
שמתרחק כל הזמן והירפתי את המתח בגוף אל תוך הכסא שעליו ישבתי.
זה היה רגע מכונן.
בחרתי, באופן מודע, לפרוש מהמרוץ.
אחר כך הגיעו כמה שנים שבהן הרגשתי קצת אבודה,
ניסיתי להבין מה הקטע?
לאן הולכים עכשיו?
מה התכלית?
מצאתי שאין קטע
ושהכל פתוח
ושאני אדונית לעצמי.
ולמרות שרציתי בזה מאוד, היה בזה גם משהו מפחיד.
דיכאון וחרדה הן שתי מגפות חזקות של המאה ה 21,
שתי רעות חולות. מאיפה הן באו ואיך הן התפתחו?
אני מאמינה שמאז שהבנו, שיש לנו בחירה חופשית.
ולמרות הרצון להאמין שאנחנו חיים חיי חופש,
האמת המרה היא שהרבה מאיתנו עדיין פועלים כדי שמישהו אחר יהיה מבסוט,
כדי לקבל מדליה או פרס ממישהו שהוא 'יותר' ומתוך תפיסות ישנות – איך לאמר – של עבדות.
אני יודעת להעיד על עצמי, שרוב חיי לא הרגשתי זכאית והרבה פעמים נהגתי כעבד נרצע,
ניסיתי להתאים את עצמי לסטנדרטים של אחרים.
כלפי חוץ שיחקתי אותה חזקה עד בלתי חדירה בעליל
אבל זה היה רק ניסיון לחפות על ה'פריכות' והפגיעות שחשתי בתוכי.
כל כך לא הערכתי את עצמי.
כמה פשוט לנו לתת למישהו אחר את המנדט לשלוט בבחירות שלנו
כי הוא יותר חזק,
'קרוב לצלחת', או הצלחת עצמה,
כי היא או הוא יותר חכם, עשיר יותר או פופולארי.
אנחנו מסתכלים החוצה ובודקים מה יש 'להם' שלנו עדיין אין.
ועם זאת, לא היינו מתחלפים איתם, אפילו לא ליום אחד.
ערך עצמי נמוך הוא אחת התופעות הנפוצות ביותר שאני פוגשת בחדר העבודה.
נשים מטריפות, מיוחדות, יצירתיות, חכמות ויפות
לא מעריכות את עצמן כפי שמגיע להן להיות מוערכות.
הן תמיד בחסר.
תמיד לא מספיק.
מתנצלות על עצם קיומן
ומרגישות שיש עליהן חובת הוכחה –
'תראי מה את שווה'..
אחרות מרגישות לא זכאיות ולא ראויות
ובכלל ותמיד יש עוד כל כך הרבה שצריך לטפל בו,
עוד לפני שאני מעיזה לחשוב על להתפנות לעצמי.
ועם זאת יש בנו גם האחת ש'מורדת'.
זאת שיודעת שמשהו עקום פה ולא מוותרת.
עד שתרגיש שלמה.
הגוף מדבר
בגלל הדיסוננס הגדול בין הגוף החכם והנשמה שוחרת החופש שלנו
לבין המעשים שלנו בפועל,
אנחנו חוות חוסר שקט,
הגוף מבקש שנעצור.
אבל אנחנו ממשיכות.
ואז מתחילים כאבים –
בכתפיים, בגב, בחזה, בראש,
מגיעה החולשה,
ירידה בשמחת חיים,
מועקות, מתחים,
דיכאונות.
הגוף צורח שנעצור,
אבל אנחנו ממשיכות.
זאת מלחמה פנימית שהיא אם כל החרדות.
עלה בדעתך פעם שאולי הגוף שלך שממנו את סובלת לפעמים,
הוא בעצם בן בריתך ש'מבקש' לכוון את דרכך?
הגוף שלך הוא עוגן במציאות.
הוא יתד.
הוא תמיד כאן. מדבר אליך בשפה של תחושות, בלי מילים.
הוא תמיד תמיד בעדך ובשירותך
ואם את מזייפת,
הוא יביא את זה לתשומת ליבך
ולא יבחל בשום אמצעים.
התפקיד שלך הוא ללמוד את השפה שלו ולהקשיב לה.
הוא זה את.
כשאת עושה את זה, נגמרת כל חרדה, נפסק כל דיכאון.
יש יותר חבר מזה?
