"במקום חדש אני לא לובש את המדים של המקומיים,
אני לא נהיה כמותם אלא תמיד שומר על עצמי ועל האותנטיות שלי.
וכשאתה שומר על האותנטיות שלך לוקח יותר זמן להגיע לאנשים,
אבל בסוף,
כשאתה מגיע אליהם והם מגיעים אליך,
זו חברות נפש."
יש פעמים שהעיניים סורקות משפט כתוב בעיתון והזמן עוצר מלכת.
פתאום יש רק את 'זמן עכשיו' ואמת פשוטה ויפה.
זה בדיוק מה שקרה לי כשקראתי את המילים האלה של אלבר אלבז –
מעצב האופנה הישראלי שחי בפריז ונפטר לאחרונה מקורונה.
פתאום כל המחשבות כולן נעלמו וכמו הגעתי לאי של שקט עם נוכחות מלאה.
זה פגש אותי.
זה גם ה'אני מאמינה' שלי.
תחשבי לרגע מה היה קורה אילו היית לוקחת את החופש להיות מי שאת באמת? באותנטיות?
מי היית אז?
מה היית אז?
האם היית עובדת באותה העבודה?
האם היית בוחרת להישאר עם אותו בן הזוג?
האם היית שומרת על כל אותם הקשרים שאת מנהלת כיום?
האם יש דברים שאת לא מעיזה לאמר בדרך כלל שהיית פתאום אומרת?
איך היו יחסייך עם ילדייך אם היית מרשה לעצמך להיות אמיתית וכנה?
ואיך היית מתבטאת?
האם יש התחייבויות שהיית מוותרת עליהן או אפילו מבטלת אותן כליל?
כל כך בקלות אנחנו נסחפים אל תוך ואחרי המיין סטרים ומוותרים על הביטוי הייחודי שלנו.
עושים כדי למצוא חן
עושים כדי להיפטר מ..
עושים כדי להשתיק את המצפון שלנו
עושים כדי לא להרגיש חייבים
עושים כי מרגישים חייבים..
האם יש משהו ראוי יותר מלחיות חיים אותנטיים?
ממקום שלם?
שמתעלם מהסחות דעת ורעשי רקע?
לחיות אמת
להיות אמת
או לפחות לשאוף למקום הזה בעקביות?
בדרך כלל כשאני כותבת, אני רק רוצה לתת לך משהו,
אבל הפעם תרשי לי להזמין אותך.
אם הדברים האלו נוגעים בך ואת רוצה לגלות עוד ממי שאת ומה שאת,
לחיות אותך – האותנטית,
אני מזמינה אותך ליצור אתי קשר ואצא איתך לדרך מרתקת בשמחה.
להתראות.
