הבוקר רציתי לטפל בעניין שמאוד הרתיע אותי. התלבטתי איך לעשות את זה כשהאישה המְשַׁתֶּקֶת שחיה בראש שלי דואגת להזכיר לי עד כמה אני לא מוכשרת לזה ועדיף שֶׁאֶמָּנַע.
היא נלחמה בי כמו לביאה. בי וברצון להתמודד ולהצליח.
למרות שאני יודעת שהיא מנסה לשמור עלי שלא אֶפָּגַע, לפעמים קשה לי איתה. הדרך שלה היא דרך של דיכוי עצמי והיא דוגלת בזה שעדיף שאשתוק וכך אשאר "בטוחה".
לפעמים הפחד יכול לשתק אותי
בגדול אני אדם שסומך על הכוחות והיכולות שלו אבל לפעמים, כשדברים שמפחידים אותי מגיעים לתכלס, הפחד יכול לשתק אותי, לעמוד בדרך, עיקש.
הוא נועל אותי בגוף, אצלי זה בראש, בַּפָּנִים וככל שאני מנסה להילחם בו ולפעול למרותו, הוא נתקע עוד יותר.
נוכח,
דורש התייחסות בעוז ובמצח נחושה, ובעצם לא משאיר לי ברירה אלא לשים לב ולהתייחס אליו –
גם אם הייתי מעדיפה שלא יהיה קיים בכלל.
ואז אני נזכרת – זה השער אל עצמי, דרכו אני עוברת ושם 'אני' נמצאת.
וזה בדיוק הזמן לעצור,
לעצום עיניים ולנשום,
להרגיש את ההתנגדות,
לאפשר ולחמם,
לאפשר ולהכיל – את הקושי, הנעילה והחולשה,
להמיס את ההתנגדות,
לרכך את הנוקשות,
לרעוד ולשחרר
ולגייס את אותו הכוח בדיוק כדי לסלול איתו דרך חדשה.
ברזל מכופפים בחום ואם ברזל יכול להתרכך ולשנות צורה, כך גם אנחנו
אנחנו יכולים לבחור אם לבוא אל עצמינו בטוב גם כשאנחנו מתגלים בפחדינו ובחולשותינו
או להתבייש,
להסתתר
ולהימנע.
ההימנעות היא מסוכנת כי היא מונעת מאתנו צמיחה והתפתחות בהרבה מאוד מובנים.
חום ממיס עיקשות וקיפאון,
חום ממיס בושה, פחד ועלבון.
כשהפחד משתק, מה שחשוב הוא, מה אנחנו בוחרים לעשות אתו כרגע
אני אוהבת את הדרך הזאת עם כל הקושי שהיא מביאה איתה.
גם אם לא תמיד לגמרי ברור איך הכוחות פועלים בתוכי,
אם אני מקשיבה לגוף ומתמסרת לחוויה,
יש פריצת דרך,
יש תנועה.
כשהפחד משתק, זה לא באמת חשוב למה זה קורה לנו או מאיפה הוא בא,
מה שחשוב הוא, מה אנחנו בוחרים לעשות עם זה כרגע
ואיך בְּמָקוֹם של הימנעות וחסימה,
אנחנו יכולים לחדש זרימה ולנקוט בפעולה נכונה.
תגובה אחת